יותר ויותר אנשים נשאבים בזמן האחרון לתוך הספורט האתגרי. אין זה מפתיע בהתחשב בעובדה שבעולמנו מרובה הגירויים אנו זקוקים לריגושים מרגשים באמת, אשר יגרמו לעלייה ברמת האדרנלין בדם ויגרמו לסיפוק הזה שלא ניתן להשוותו לשום דבר אחר. בין ענפי הספורט האתגרי ניתן לכלול את קפיצת הבאנג'י המפורסמת, את הצניחה החופשית המפורסמת לא פחות, רחיפה במצנחים, גלישת גלים ועוד רבים אחרים וטובים לא פחות. הפופולאריות של הספורט האתגרי טמונה בשילוב המנצח בין פעילות גופנית מאומצת, חשיפה לנופי טבע מרהיבים ביופיים ובתחושת הסכנה המוחשית המרחפת מעלינו. השילוב בין הגורמים הללו גורם לנו להרגיש רגשות מעורבים על פחד תהומי ובו זמנית רצון להמשיך, השתאות טהורה במקביל לסיפוק עצמי ועוד.
רבים יקראו לעוסקים בענפי הספורט האתגרי חסרי אחריות, משועממים ומטורפים, אך מי שלעולם לא התקרב מספיק קרוב אל הקצה לעולם לא יוכל להבין את אלה שכן עשו זאת. אם נסתכל על כל נושא הספורט האתגרי מנקודת מבט מעט פילוסופית, ניתן לטעון כי אנו עוסקים פה בנושא המוות, שהוא אולי הנושא הכי מפחיד ובו זמנית הכי מסקרן עבורנו. אנו מפחדים מאוד למות, אך במקביל סקרנים לגלול מה קורה לאחר המוות וכיצד זה מרגיש להיות שם. לכן אני מותחים את חוט החיים עד שזה מתאפשר, בניסיוננו להתקרב עוד קצת אל התהום ולגלות כיצד כל העניין מרגיש. ואכן, כמות לא מבוטלת של עוסקים מקצועיים בספורט אתגרי איבדו את חייהם בנסיבות מצערות כאלה ואחרות. עובדה זו לא עוצרת מבעד אנשים נוספים להמשיך ולעסוק בתחומי ספורט אתגרי שרק הולכים ונעשים מסוכנים יותר עם הזמן. כיצד עוד ניתן להסביר זאת, אם לא על ידי הדחפים המולדים שלנו להתקרב עוד קצת אל המוות אך במקביל להישאר תושבי העולם הזה?
